מתייעצים!
עם מיטב מומחי שיח סוד
והפעם על - פרפקציוניזם

שלום,
ביתי –ילדה חכמה ומתוקה בת חמש וחצי. היא חברותית, מקסימה ואוהבת לעזור. הבעיה אצלה מתחילה כאשר משהו לא 'הולך לה'. לדוגמא כשהיא מציירת או עסוקה ביצירה- אני כבר נכנסת ללחץ. כי כל מעידה שלה- אם הקו לא יצא ישר, או שהציור לא בדיוק לטעמה- היא מגלה עצבנות יתר, מקמטת את הדף ונכנסת להתקפת זעם. גם במשחקי חברה- קשה לה מאוד להפסיד במשחקים. אני רואה זאת בעוד שטחים ונראה לי כי אני מזהה אצלה נטייה לפרפקציוניזם שמכניס אותה רבות לתסכולים.  
מה אני כאם יכולה לעשות על מנת לכוון אותה לצאת מן הדרישות המושלמות שהיא מציבה לעצמה? כיצד ניתן לנטרל פרפקציוניזם? במיוחד ששנה הבאה היא מתעתדת לעלות לכיתה א'?
אודה לך מאוד על ההכוונה.

משיבה לאה שלמה
פסיכולוגית התפתחותית בשיח סוד:

שלום לך אם מסורה,
את מתארת את ביתך כילדה עם נטייה לפרפקציוניזם. לתועלתך ולתועלת הקוראים אתן בתשובתי התייחסות לפרפקציוניזם בכלל. פעמים רבות המודעות שלנו כהורים למינוח כבר עשוי להפחית חרדה וממילא להמעיט את התופעות השליליות.
אנו מתייחסים לפרפקציוניזם או נטייה לשלמות, כאשר אדם חש סיפוק ממשימות שעשה, כאשר השקיע בהן מאמץ, עמד ביעדים שהציב לעצמו, והתוצאות הן מושלמות לדעתו, ומניחות את דעתו.  במקרה כזה הפרפקציוניזם היא נטייה מסתגלת וטובה, ויכולה להביא לתוצאות חיוביות של סיפוק והצלחה, המוכרים גם על ידי אחרים, כגון בספורט, באמנות, או בכל השקעה אחרת של עבודה, חיי משפחה, ועוד.
הבעיה בנטייה לפרפקציוניזם היא כאשר האדם מתקשה מאד להיות מרוצה מהתוצאות של מעשיו,  על אף השקעה מרובה של מאמץ, כשרון ועוד, ושום דעה  חיובית של אחרים על עבודתו, לא תניח את דעתו, ותקשה עליו להירגע.
המצב מורכב עוד יותר כאשר האדם לא נרגע, סובל ומבטא את תסכוליו בצורה קיצונית של התקפי זעם, הרסנות, וחרדה באשר לאי יכולתו להצליח גם בעתיד. כמובן כל זה ללא סיבה מציאותית אובייקטיבית, אלא על פי תחושתו האישית, הקשה והבלתי ניתנת לשליטה של האדם עצמו, מלווה בביקורת עצמית קשה, וחוסר נחת מתמיד.  במצב כזה אנו יכולים להתייחס לעניין כאל מצב חרדתי, שפעמים רבות מתבטא במחשבות אוטומטיות אובססיביות ("אני לא מוצלח, כל דבר שאני עושה אינו שווה", ועוד) והתנהגות כפייתית (קומפולסיבית) חזרתית, שאמורה להרגיע, אך גורמת לסבל.
הפרפקציוניזם יכול להיות תכונה מולדת על רקע משפחתי, וגם זו הנרכשת על רקע סף דרישות גבוה מהסביבה, ציפייה שאינה מתבטאת דווקא על ידי ביקורת מילולית ישירה, אך ילד יכול לחוש בה גם במבט או בהבעת פנים מאוכזבת (גם ילד קטן יחוש בקלות את תחושתו המאוכזבת של הוריו, אם לא קבל את התפקיד הראשי, או את הפרס הראשון על משימה כלשהי).  
כאשר ילד עושה את מיטבו, לא נצרך בהכרח דרבון נוסף, והילד יוכל לבטא את היכולת הגלומה בו, לפי כוחו וכישרונותיו, וכך יזכו ההורים במצוות החינוך (ולא האילוף),  
לכן ההערכה והשמחה ההורית מוטב שתהייה ראשית על עצם המאמצים שהושקעו על ידי הילד, ולא על פירות ההצלחה !!!  הרי הילד זקוק באופן ראשוני להתפעלות, ראשית על עצם קיומו, ובהמשך – על מאמציו, השתדלויותיו והשקעותיו במחויבויותיו השונות. כך יחוזק הסיפוק שלו מעצמו, ביטחונו העצמי יגבר, והוא יוכל לאתגרים שיעמדו בפניו בהמשך חייו.
הצלחה רבה!